מחזאי אירי
ההגדרה ״מחזאי אירי״ מופיעה בתשבצים ובתשחצים, ולעיתים יכולים להתאים לה כמה פתרונות שונים. בעמוד זה ריכזנו את האפשרויות לפי מספר האותיות ומספר המילים, כדי שיהיה קל להתאים את הפתרון למספר המשבצות בתשבץ.
מחפשים פתרון להגדרה נוספת? השתמשו בחלון החיפוש שבתחתית העמוד כדי למצוא אותה במהירות.
פתרונות אפשריים
מידע על ההגדרה
לאירלנד מסורת תיאטרונית יוצאת דופן ביחס לגודלה, וכמה מן המחזאים האיריים הפכו לדמויות מרכזיות בתולדות התיאטרון העולמי. בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 הייתה הספרות האירית חלק מתחייה תרבותית רחבה, שביקשה לעצב זהות אירית מובחנת בתקופה של מאבק פוליטי ולאומי. ויליאם בטלר ייטס וג'ון מילינגטון סינג היו בין הדמויות המזוהות עם התנועה הזאת ועם תיאטרון אבי בדבלין, שהפך למוסד מרכזי בדרמה האירית.
ג'ורג' ברנרד שו ואוסקר ויילד, שנולדו בדבלין אך עשו חלק ניכר מקריירת התיאטרון שלהם בלונדון, הביאו לבמה הבריטית שילוב של שנינות, סאטירה וביקורת חברתית. שו השתמש במחזות כמו "פיגמליון" כדי לעסוק במעמדות, בשפה ובמוסכמות חברתיות, בעוד ויילד נודע במיוחד בקומדיות מתוחכמות המבוססות על משחקי לשון, היפוך ציפיות ולעג לחברה הוויקטוריאנית.
במאה ה־20 קיבל התיאטרון האירי פנים שונות מאוד. שון או'קייסי תיאר את חיי מעמד הפועלים ואת הטלטלות הפוליטיות בדבלין, ואילו סמואל בקט הרחיק לכיוון אחר לחלוטין והפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם תיאטרון האבסורד. "מחכים לגודו", שבו שתי דמויות ממתינות לאדם שאינו מגיע, הוא אחד המחזות המשפיעים ביותר בתיאטרון המודרני. בקט כתב הן באנגלית והן בצרפתית, וזכה בפרס נובל לספרות ב־1969. בדורות מאוחרים יותר המשיך בריאן פריל לעסוק בזיכרון, זהות, שפה והמתח שבין החיים המקומיים באירלנד לבין שינויים חברתיים רחבים.