תשבצים או סודוקו: מה עדיף למי שרוצה להפעיל את הראש?
אם יש לכם עשר דקות פנויות ואתם רוצים לתת לראש קצת עבודה, מה עדיף לפתוח: תשבץ או סודוקו? במבט ראשון נדמה שאפשר פשוט להשוות ביניהם ולבחור את המשחק ש״מאמן יותר את המוח״. אלא שהשאלה הזאת קצת דומה לשאלה אם שחייה טובה יותר מריצה. שני המשחקים דורשים חשיבה, אבל הם מעמידים אותנו בפני סוגים שונים מאוד של בעיות.
בתשבץ אנחנו נעים בין מילים, משמעויות וידע שצברנו במשך השנים. בסודוקו כמעט שום ידע כללי אינו נחוץ. המספרים יכולים באותה מידה להיות תשעה סמלים אחרים, והאתגר הוא להבין מה יכול להיכנס לכל מקום על סמך המגבלות של הלוח. מחקרים אכן קושרים את שני סוגי החידות ליכולות קוגניטיביות שונות, אבל אין בסיס טוב להכריז שאחד מהם הוא ״אימון מוח״ טוב יותר באופן כללי.
ההשוואה המעניינת יותר היא לכן לא מי מנצח, אלא איזה סוג של חשיבה כל אחד מהם דורש מאיתנו.
בתשבץ צריך להגיע לידע שכבר נמצא אצלנו
תשבץ הוא משחק של ידע, אבל לא רק במובן של לדעת הרבה עובדות.
כמובן שיש יתרון למי שמכיר שמות של סופרים, ערים, נהרות, יצירות ומושגים. גם אוצר מילים רחב עוזר מאוד. מחקרים על מומחיות בפתרון תשבצים מצאו קשר משמעותי בין הידע שצבר אדם לבין יכולתו לפתור אותם, בעוד יכולות של חשיבה מופשטת לבדן לא הסבירו היטב את רמת המומחיות.
אבל הידיעה היא רק חצי מהעבודה.
נניח שההגדרה היא ״עזב את תפקידו״. אתם לא מקבלים ארבע אפשרויות שמהן צריך לבחור. המוח צריך לפתוח את מאגר השפה, להעלות מועמדים כמו ״פרש״, ״התפטר״ או אפשרויות אחרות, ואז לבדוק מה מתאים לאורך, לניסוח ולאותיות שכבר נמצאות בלוח.
זהו חיפוש בתוך מידע שכבר צברנו.
לכן פותרי תשבצים טובים מפתחים עם הזמן יכולת מאוד מסוימת: להגיע במהירות לידע הנכון מתוך רמז חלקי. מחקרים על פותרי תשבצים מתארים את השליפה מהזיכרון הסמנטי, מאגר המילים, המשמעויות והידע הכללי שלנו, כאחד המרכיבים החשובים במומחיות הזאת.
לתהליך הזה מתווספת גם גמישות. ההגדרה הראשונה שעלתה לנו בראש לא תמיד מובילה למשמעות הנכונה. מילה מוכרת יכולה לשמש בכמה מובנים, ופתרון שנראה מצוין עשוי להתברר כשגוי כשמגיעה אות מצטלבת חדשה.
במילים אחרות, תשבץ מכריח אותנו לעבוד בתוך עולם עשיר ולא מסודר לחלוטין של שפה וידע. אין בו רשימה סגורה של תשעה פריטים. חלק מהאתגר הוא בכלל להבין איפה בזיכרון כדאי לחפש.
זו גם הסיבה שפותר ותיק יכול להמשיך להשתפר במשך שנים. הוא לא רק לומד עוד מילים ושמות. הוא בונה יותר ויותר קשרים בין הגדרות אפשריות לבין המידע שכבר נמצא אצלו.
סודוקו דורש סוג אחר לגמרי של חשיבה
המספרים בסודוקו עלולים לגרום לו להיראות כמו משחק מתמטי. בפועל, בסודוקו רגיל אין צורך לבצע חיבור, חיסור או חישוב אחר. הספרות 1 עד 9 הן למעשה סימנים שצריך לסדר תחת מערכת של מגבלות.
נניח שנותר תא ריק. כדי להחליט מה יכול להיכנס אליו צריך לבדוק אילו מספרים כבר נמצאים בשורה, אילו בעמודה ואילו בריבוע של 3 על 3. לפעמים התשובה מיידית. בסודוקו קשה יותר צריך לעקוב אחרי כמה אפשרויות במקביל ולשאול מה יקרה במקומות אחרים אם אפשרות אחת תיפסל.
זה עולם מחשבתי אחר מזה של תשבצים.
אין כמעט מה ״להיזכר״ בו. לא משנה כמה ספרים קראתם או כמה ערי בירה אתם מכירים. כל המידע הדרוש לפתרון נמצא מולכם על הלוח, והמשימה היא להסיק ממנו משהו חדש.
מחקרים שבחנו ביצוע בסודוקו מצאו קשר ליכולת של זיכרון עבודה, ופותרי סודוקו בעלי זיכרון עבודה גבוה יותר הצליחו יותר במשימה. מחקרים אחרים מתארים את המשחק ככזה שמערב גם קשב, ניהול מידע מתחרה והסקה לוגית.
אבל גם כאן כדאי להיזהר מהתיאור הפשוט של ״סודוקו מאמן זיכרון עבודה״. פותר מיומן דווקא לומד לא להחזיק הכול בראש. הוא קורא את מבנה הלוח, מסמן אפשרויות כשצריך ומשתמש במה שכבר כתוב כדי להוריד עומס. חלק מהמומחיות הוא לפתח אסטרטגיות שמאפשרות לפתור בעיה מורכבת בצורה יעילה יותר.
וזה אולי ההבדל היפה ביותר בין שני המשחקים.
בתשבץ השאלה היא פעמים רבות ״מה אני יודע שיכול להתאים לכאן?״
בסודוקו השאלה היא ״בהינתן כל מה שכבר ידוע כאן, מה מוכרח להיות נכון?״
האחד מבקש בעיקר לחפש בתוך ידע רחב שכבר קיים. השני מבקש לעבוד בתוך מערכת סגורה של כללים ולהסיק ממנה את הצעד הבא.
אז מה באמת ״מאמן את המוח״ יותר?
כאן קל מאוד ליפול למלכודת.
אפשר לומר שתשבצים קשורים יותר לשפה ולשליפה, שסודוקו דורש יותר חשיבה לוגית וזיכרון עבודה, ואז להסיק שכל אחד ״מחזק״ את היכולת המתאימה. אבל מחקר על אימון קוגניטיבי מלמד שהמעבר הזה אינו אוטומטי.
אנשים בהחלט משתפרים במשימות שהם מתרגלים. השאלה הקשה היא עד כמה השיפור עובר למשימות אחרות ולחיי היום יום. במחקר גדול מאוד של אימון קוגניטיבי, למשל, יותר מ־11 אלף משתתפים השתפרו במשימות שעליהן התאמנו, אבל החוקרים לא מצאו עדות טובה לכך שהשיפור עבר למשימות קוגניטיביות אחרות שלא תורגלו. סקירות רחבות יותר מצאו תמונה מורכבת דומה: שיפור בתחום המאומן הוא שכיח הרבה יותר משיפור כללי בכל היכולות הקוגניטיביות.
גם המחקר הספציפי על חידות אינו נותן לנו מנצח ברור.
במחקר גדול בקרב אנשים בני 50 ומעלה, שימוש תכוף בחידות מספרים כמו סודוקו היה קשור לביצועים טובים יותר במגוון מבחנים של חשיבה, קשב, מהירות עיבוד, תפקודים ניהוליים וזיכרון. אבל זה היה מחקר תצפיתי, ולכן אי אפשר לדעת ממנו אם החידות שיפרו את היכולות האלה או שאנשים בעלי יכולות גבוהות יותר פשוט נטו לפתור יותר חידות.
לכן אין דרך רצינית לכמת בצורה מספרית כמה סודוקו תורם ל״אימון המוח״ לעומת כמה פתירת תשבצים תורמת.
המוח אינו שריר יחיד שאפשר להעמיס עליו יותר או פחות. משחקים שונים מציבים בפניו בעיות שונות.
אולי השאלה הנכונה היא לא במה לבחור
אם אתם אוהבים תשבצים ושונאים סודוקו, אין סיבה להכריח את עצמכם לפתור ריבועים של מספרים בשם ״בריאות המוח״. ואם אתם נהנים מהניקיון הלוגי של סודוקו ולא אוהבים לחפש שמות של משוררים, אין יתרון ברור בלעבור בכוח לתשבצים.
אבל אם אתם נהנים משניהם, השילוב ביניהם מעניין דווקא מפני שהם לא עושים אותו הדבר.
בתשבץ אתם פוגשים שפה, ידע כללי, אסוציאציות ושליפה. בסודוקו אתם נכנסים למערכת שבה צריך לעקוב אחרי מגבלות, לזהות אפשרויות ולבנות מסקנה מתוך מה שכבר נמצא על הלוח. מי שרוצה לגוון את סוגי האתגרים שהוא מציב לעצמו יכול לקבל משני המשחקים חוויות חשיבה שונות מאוד.
גם רמת הקושי חשובה יותר מכפי שנדמה. תשבץ שכל תשובותיו כבר מוכרות לכם או סודוקו שאתם פותרים כמעט בלי לעצור עדיין יכולים להיות בילוי מצוין, אבל הם דורשים פחות מאמץ מאותה חידה כשהייתם בתחילת הדרך. אם האתגר המנטלי הוא חלק ממה שאתם מחפשים, כדאי מדי פעם לבחור רמה שמכריחה אתכם באמת לעצור ולחשוב.
והכי חשוב, אין צורך להפוך את התחביב לבחינה.
אנחנו נוטים לדבר על תשבצים וסודוקו כאילו צריך להצדיק אותם באמצעות תועלת בריאותית. אבל הם קודם כול משחקים. הם נותנים לנו בעיה קטנה שאפשר לשקוע בה, רגע של ריכוז, ואת הסיפוק שמגיע כשמשהו שלא הסתדר לפני דקה פתאום נהיה ברור.
אם אתם אוהבים מילים וידע, כנראה שתשבץ ייתן לכם את האתגר המעניין יותר. אם אתם אוהבים הסקה שיטתית ובעיות סגורות, סודוקו עשוי להתאים לכם יותר. ואם אתם נהנים משניהם, אין באמת צורך לבחור מנצח.
עדיף פשוט לפתור את החידה הבאה.